פסק-דין בתיק ה"פ 5327/06

1.      בפני בקשה לאישור (ה"פ 5274/06) ובקשה לביטול (ה"פ 5327/06) "פסק בורר חלקי" שניתן על ידי הרב שמעון בעדני ביום 11.7.2006,  לפיו: "בהתחשב בנסיבות, הנני פוסק בשלב זה, שעמותת 'קרית נווה שלום' [המבקשת בבקשה לביטול הפסק, להלן: המבקשת]....תשלם לעמותת 'מסילת תורה' [להלן: המשיבה]...על החשבון סך 1,756,400 ש"ח" (להלן: הפסק).

2.      ואלה עיקרי העובדות הנוגעות לעניין: הרב משה שרם עבד משך שנים אצל המבקשת. לטענתו הוא ייסד את ישיבת קריית נווה שלום (היא המבקשת) וניהל אותה משך שנים רבות, עד שגורש מהישיבה. לאחר מכן החל הרב משה שרם לשמש כמנהל ישיבת מסילת התורה, היא המשיבה. לימים ביקשה המבקשת למכור נכס מקרקעין שבבעלותה עבור סכום של 4.75 מיליון דולר, אך הרב משה שרם טען שבהיותו מייסד הישיבה ומנהלה משך שנים רבות, כל כספי המכירה מגיעים לישיבת מסילת תורה שבראשה הוא עומד כיום. כדי לא לעכב את ביצוע העסקה, הוסכם בין הצדדים שהעסקה תבוצע, אך "התמורה תשולם ע"י הקונה למוכרת (המבקשת) באמצעות עו"ד שוסטר (בא כוח המבקשת) ולידיו הנאמנות, ועו"ד שוסטר יפקיד את התמורה בחשבון נאמנות משותף על שמו ועל שם הרב ש. בעדני שליט"א" (סעיף 4 ב לחוזה המכר - מש/1). לטענת המשיבה הסדר זה הושג בעקבות פגישה שקוימה בין הרב עובדיה יוסף, הרב שלמה כהן (נציגו ומיופה כוחו של אברהם הדאיה שהיה חבר במבקשת) והרב משה שרם, בה סוכם, על דעת כל הנוכחים, למנות את הרב בעדני כבורר כדי שיחליט מה ייעשה בכספי התמורה.

3.      במסגרת ההליך שקוים בפני הרב בעדני, שעל טיבו הצדדים חלוקים, נתן הרב שלושה פסקים שכותרתם "פסק בורר חלקי". בפסק הראשון, מיום 14.2.05, חייב הרב בעדני את המבקשת לשלם למשיבה סך של 840,000 ש"ח. לבקשת המשיבה ובהסכמת המבקשת, פסק זה אושר על ידי בית המשפט והמבקשת אף שילמה למשיבה את סכום הפסק. בפסק השני חויבה המבקשת לשלם למשיבה סכום של 200,000 דולר נוספים וגם אותו קיימה המבקשת (הפעם בלא שהפסק אושר על ידי בית המשפט). הפסק נשוא המחלוקת הוא הפסק השלישי שנתן הרב בעדני, בו הוא חייב את המבקשת, כאמור לעיל, לשלם למשיבה סך של 1,756,400 ש"ח, שאותו המבקשת עותרת לבטל.

4.      המבקשת מבססת טענתה לביטול הפסק על מספר טעמים. הטעם האחד הוא שבין הצדדים כלל לא נוהל הליך בוררות כמשמעו בחוק הבוררות, תשכ"ח-1968, וזאת משום שלא נערך ביניהם הסכם בוררות בכתב. לטענת המבקשת למשיבה גם אין יריבות כנגדה והמחלוקת לגבי גורלו של סכום התמורה דלעיל, נפלה, למעשה, בין המבקשת לבין הרב משה שרם. בכל מקרה, טוענת המבקשת, הפסק שניתן על ידי הרב בעדני אינו פסק סופי או פסק ביניים כמשמעותו בחוק הבוררות כי אם החלטה אחרת, שאותה כלל לא ניתן לאשר כפסק בורר. המבקשת גם טוענת לפסילתו של הרב בעדני מלשמש כבורר, בשל ניגוד עניינים שדבק בו בהיותו של הרב חבר במשיבה. עוד טוענת המבקשת, שההליך שהתקיים בפני הרב בעדני נוהל בניגוד לכללי הצדק הטבעי, משום שלא ניתנה לה הזדמנות להשמיע טענותיה בטרם ניתן הפסק.   

5.      את הטענה לאי תחולתו של חוק הבוררות מבססת המבקשת, בעיקר על העדרו של הסכם בוררות כתוב בין הצדדים, טענה אשר מקימה עילה לביטול הפסק לפי סעיף   24(1) לחוק הבוררות. המשיבה טוענת, מנגד, שהמבקשת מושתקת מלהעלות טענה זו לאחר שנטלה חלק בהליכי הבוררות ואף הסכימה לאשר את הפסק הראשון ולשלם את הסכומים שנפסקו לזכות המשיבה, הן בפסק הראשון והן בפסק השני.

6.      ככלל, הסכם בוררות לפי חוק הבוררות צריך שייערך בכתב (ראה: סעיף 1 לחוק הבוררות; ע"א 661/88 חיימוב נ' חמיד, פ"ד מד(1), 75). עם זאת, הלכה היא "כי אם הופיע אדם וטען בפני הבורר, לא תישמע לאחר מכן טענתו, שכלל לא היה הסכם בוררות בר תוקף - הופעתו בפני הבורר, היא המונעת את העלאת הטענה (ראה: ס' אוטולנגי, בוררות - דין ונוהל, ב' (מהד' רביעית, 2005), עמ'991; להלן - אוטולנגי); וכן: ה"פ (נצ') 307/96 בולקא נ' בולקא, דינים מחוזי, כו(9), 509). אמנם, יש ממש בטענתו של ב"כ המבקשת, שעצם ההופעה בפני הבורר אינה מצביעה, בהכרח, על הסכמה לנהל הליך של בוררות לפי חוק הבוררות. זאת, משום שגם בבוררות אשר מתנהלת מכוח הסכם בעל פה ולא על פי חוק הבוררות, הצדדים מופיעים בפני הבורר ושוטחים לפניו טענותיהם, אך בכך אין  כדי להפוך בוררות כזאת לבוררות לפי חוק הבוררות. אולם, במקרה שלפנינו המבקשת הסכימה לאישורו של הפסק הראשון לפי חוק הבוררות, ובכך גילתה דעתה שאכן מדובר בבוררות אשר מתנהלת לפי חוק זה. בנסיבות אלה, המבקשת אינה יכולה לעורר, בשלב זה, את הטענה בדבר העדרו של הסכם בוררות בכתב.

7.      סעיף 23 לחוק הבוררות מסמיך את בית המשפט לאשר פסק בוררות, כשפסק בוררות מוגדר על פי סעיף 1 לחוק, כ"פסק שניתן על ידי בורר, לרבות פסק ביניים". משמע, בית המשפט יכול לאשר פסק סופי, גם פסק ביניים, אך אינו מוסמך לאשר החלטה שאינה בגדר פסק סופי או פסק ביניים. על רקע זה, המחלוקת בין הצדדים נפלה באשר לשאלה אם החלטת הבורר היא פסק ביניים או החלטה אחרת שאינה פסק כזה.

8.      ההבחנה בין פסק ביניים של בורר והחלטה אחרת של בורר זהה להבחנה בין פסק דין חלקי לבין החלטה אחרת של בית משפט (ראה ע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט, פ"ד נא(4) 362). המבחן לעניין זה הוא ש"פסק דין חלקי מכריע בחלק מוגדר ומותחם מן הפלוגתאות שבין הצדדים לסכסוך ..." (רע"א 300/89 ולקו חברה לבניין ועבודות נ' החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ ואח', פ"ד מה(4), 497). וכן נקבע כי "יש מקום לראות החלטה כפסק דין חלקי, אך ורק כאשר ברור בעליל, שהדיון אכן תם ונשלם, ולא כאשר יש להחלטה פנים לכאן ולכאן. כאשר התיק הנוגע לסכסוך הנטוש בין בעלי הדין טרם נסגר, יש להמנע עד קצה האפשר מסיווג ההחלטה כפסק דין חלקי ... " (ע"א 295/82 א' יעקב ואח' נ' עמיתור בע"מ ואח', פ"ד לט(2) 345). "יש לומר על כן, כי החלטה שנטען לגביה כי היא פסק דין חלקי, תחשב לכזו רק כאשר ברור כי הדיון במחלוקת נשוא ההחלטה הושלם, התיק נסגר בכל האמור למחלוקת זו, ובידי הצדדים נמצאת החלטה ברורה ומפורשת המכריעה במחלוקת מוגדרת שלמה ובעל קיום עצמאי משלה ..." (עניין ולקו לעיל, בעמ' 510).

9.      לפי מבחן זה, לאור נוסח החלטת הרב בעדני, עליה נחזור פעם נוספת, לפיה "בהתחשב בנסיבות, הנני פוסק בשלב זה, שעמותת 'קרית נווה שלום' תשלם לעמותת 'מסילת תורה' ... על החשבון סך 1,756,400 ש"ח", מדובר בהחלטה אחרת ולא בפסק ביניים. זאת, משום שהחלטה זו אינה מכריעה ואינה מסיימת את הדיון במחלוקת מוגדרת, אפילו לא באופן חלקי. מעיד על כך, יותר מכל, השימוש במילים "בשלב זה". התייחסה לכך פרופ' אוטולנגי בספרה:

"...כאשר נקט הבורר בלשון "בשלב זה", שלל מיניה וביה את האפשרות לראות בהחלטה זו משום פסק ביניים, שכן לא הכריע בשום דבר; הוא רק קבע תשלום ביניים, עד להכרעתו בנושא. אם כך, הרי שמדובר בהחלטת ביניים, ולגביה אין לדון בעילות הביטול של ס' 24 שנועדו לפסק - לרבות פסק ביניים בלבד" (אוטולנגי, שם בעמ' 762).

10.  אינני מקבל גם את טענת המשיבה לפיה המבקשת מנועה מלטעון טענה זו משלא העלתה אותה בעבר לגבי ההחלטות הקודמות שנתן הרב בעדני ואף הסכימה לאשר את ההחלטה הראשונה כפסק בורר. לעניין זה אני סבור שהעובדה שהמבקשת לא ראתה להתדיין עם המשיבה בקשר לשתי ההחלטות הקודמות והסכימה לשלם את הסכומים שנפסקו בהן, אינה מונעת ממנה, משהיא סבורה שהסכומים שנפסקו הפעם עולים על  הסכום שעשוי להפסק לזכות המשיבה (או לזכות הרב משה שרם) בפסק הסופי, לטעון נגד ההחלטה, גם במישור זה, של סיווגה כהחלטה ולא כפסק ביניים. גם העובדה שבעבר הסכימה המבקשת לאישורה של ההחלטה הראשונה כפסק בורר, אינה מחייבת אותה להסכים לאישורה של כל החלטה נוספת שתינתן על ידי הרב בעדני בעתיד, יהא סכומה אשר יהא.

11.  לפיכך, משמדובר בהחלטה שאינה פסק בורר, גם לא פסק ביניים, לא ניתן לאשר את ההחלטה, גם לא לבטלה. כך מציינת אוטולנגי בספרה: "לא ניתן להגיש בקשה לביטול החלטת ביניים של בורר. המועד המוקדם ביותר להתייחסות בית המשפט להחלטת ביניים של הבורר הוא רק בעת הדיון בבקשה לביטול הפסק" (אוטולנגי, בעמ' 766; רע"א 1753/98 BIP CHEMICALS LTD. נ' גד כימיקלים בע"מ, פ"ד נב(3) 334.

12.  בנסיבות אלה, משנקבע, כאמור לעיל, שהחלטתו של הרב בעדני אינה בגדר פסק בורר שניתן לאשרו, אינני נדרש להכריע בטענותיה האחרות של המבקשת. אשר לטענת ניגוד העניינים, ככל שהמבקשת מבקשת להעביר את הרב בעדני מתפקידו, היא יכולה, כמובן, להגיש בעניין זה בקשה (ודומה שראוי כי קודם שתעשה כן תבקש מהרב עצמו לתת דעתו לעניין זה), אך סעד כזה לא התבקש בבקשה הנוכחית. אשר לטענותיה של המבקשת בעניין דרך ניהול הדיון, בכלל זה הפגיעה הנטענת בעיקרי הצדק הטבעי, אלה נטענו בהקשר לבקשה לבטל את ההחלטה, ומשאין מקום לבטל את ההחלטה, ממילא גם אין מקום להיזקק (במסגרת זו) לטענות אלה.

13.  התוצאה היא שהבקשה לאישור הפסק והבקשה לביטולו נדחות.

לאור התוצאה, אין צו להוצאות.

ניתן היום י"ב ב אדר א, תשס"ח (18 בפברואר 2008) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא לב"כ הצדדים העתק פסק הדין.

                                                                                ___________

י' עדיאל, שופט